גלגולו של הטלפון הציבורי בישראל

גלגולו של הטלפון הציבורי בישראל

טלפון ציבורי 2017

* חלק מהנתונים נלקחו מויקיפדיה

כשאלכסנדר גרהם בל בשנת 1876 המציא את מכשיר הטלפון הוא לא חלם כמה רחוק זה יגיע.

עשור וחצי אחרי בשנת 1891 הומצא הטלפון הציבורי המופעל על ידי מטבעות על ידי ויליאם גריי.

שלושים שנה אחרי בשנת 1921 החלה התקנת מכשירי הטלפון הציבורי הראשונים במוסדות שונים בישראל.

שלושים ושתים שנה אחרי בשנת 1953 הוחלט על מעבר לשימוש באסימונים, בעקבות שחיקת ערך המטבעות בשל האינפלציה והשינויים בסוגי המטבעות בתקופה זו גם החל השימוש בטלפונים ציבוריים מתוצרת הארץ שיועדו לשיחות מקומיות בלבד, במקביל למכשירי ה-CCB שהמשיכו לשמש לשיחות מקומיות ובינלאומיות כאחד.

כמה שנים אחרי בשנות ה-60 הותקנו טלפונים ציבוריים שנקראו גם טצ"ג (ר"ת של טלפון ציבורי גוֹבֶה), שאפשרו חיוג בין-עירוני ישיר, ללא סיוע טלפונאי מרכזיית הטלפונים, כפי שהיה עד אז. לשם כך שונו גם האסימונים ששימשו לטלפון זה, והתאפשרה הכנסתם של מספר אסימונים בו זמנית למכשיר.

בתקופת מלחמת יום הכיפורים גבר השימוש בטלפונים הציבוריים ועלה מחירם של האסימונים, ורק בשנת 1981 החל ייצור אסימונים זולים מקומי בישראל, בפיקוח משרד התקשורת.

בשנת 1984 הוקמה חברת בזק, ובחנה מספר הצעות להפעלת טלפונים ציבוריים מופעלי כרטיס בטכנולוגיות שונות (עליהם יורחב בהמשך).

בשנת 1990 החלה החלפת רוב מכשירי הטלפון הציבורי בארץ במתקנים מבוססי כרטיס הולוגרמי (אופטי) של החברה השווייצרית LANDIS & GYR, באמצעות חברת תעש הישראלית. כרטיסים אלו כונו טלכרט, והקלו על השימוש בטלפון הציבורי, בשל משקלם הקל יחסית לאסימונים, נוחות השימוש, ומניעת זיופי אסימונים ופריצות לקופות המכשירים.

בעקבות השינוי והעלייה בביקוש לשימוש בטלפונים הציבוריים, עלה מספר המכשירים ברחבי הארץ מ-14,000 בשנת 1990 לשיא של כ-27,000 בשנת 1996 מאז חלה ירידה בשימוש במכשירים, עם כניסת הטלפונים הסלולריים לשוק התקשורת בישראל, ולפיכך ירדה גם כמות מתקני הטלפונים הציבוריים. כיום נותרו ברחבי הארץ כ-12,500 מכשירים (נכון לשנת 2012).

בשנת 2004 ביקשה חברת בזק להקטין את כמות הטלפונים הציבוריים הפזורים בארץ, בשל ההפחתה בשימוש בהם ועלות אחזקתם, אך ועדת הכלכלה של הכנסת דחתה את הבקשה, על מנת למנוע פגיעה ביישובי הפריפריה במוסדות החינוך ובאוכלוסיה החלשה. מאז נערכו דיונים נוספים ומשרד התקשורת אישר לבזק להפחית את מספר הטלפונים הציבוריים, ועם זאת דרש ממנה להותיר טלפונים ציבוריים במקומות בעלי חשיבות ציבורית כמו בתי ספר ובתי חולים.

עד לא מזמן שימשו הטלפונים ציבוריים בישראל בעיקר קבוצות אוכלוסייה שלרוב לא משתמשות בטלפונים סלולריים, כמו חלק מהעובדים הזרים ו אף לחלק מהמגזר החרדי עבורה אף הושקו כרטיסי חיוג כשרים", שמאפשרים חיוג מטלפון ציבורי תוך חסימת תכנים לא הולמים, (כפי שאושר על ידי "ועדת הרבנים לענייני תקשורת") אולם גם במגזר החרדי הדבר נשחק מאז המצאת הטלפון הכשר. כמו כן השתמשו (ובחלקם עדיין משתשמים) בטלפון הציבורי אנשים ששוהים במוסדות סגורים שונים שלא מאפשרים אחזקת מכשירים סלולריים, כגון בתי חולים, בתי סוהר ופנימיות.

נראה שכיום בשנת 2017 הטלפון הציבורי משמש כאבן דוממת וכפסל המשקף את העבר. הטלפונים הציבוריים נשארים במקומם רק בגלל חיוב משרד התקשורת להותיר את הטלפונים על כנם. בעקבות זאת רוב הטלפונים נראים במצב גרוע ומוזנח חלקם כלל אינם פעילים וחלקם נתונים למעשה ונדליזם והשחתה, כאשר אין שום אינטרס לחברת בזק לתקן אותם.

טלפון בישראל לאחר ונדליזם